פסק-דין בתיק ת"א 11571-09

כללי

1.         לפניי תביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים מהמושכר הנמצא בירושלים והידוע כחלקה 74 בגוש 30039 (להלן: "המושכר"). התובעת הינה הבעלים של הנכס והנתבעים מתגוררים במושכר מאז שנת 1996.

בין הצדדים נערך חוזה שכירות מוגנת ביום 18.8.96 בו סוכם, בין היתר, כי תמורת קבלת החזקה במושכר על ידי הנתבעים ישלמו לתובעת סך בשקלים השווה ל- 60,000$ בתשלומים הקבועים בסעיף 2 לחוזה. עוד הוסכם, כי הנתבעים יהיו רשאים לבצע במושכר עבודות בנייה ושיפוצים וכל ההוצאות וההשקעות שיעשו במושכר עד לסיום העבודות יחולו על הנתבעים בלבד.

טענות התובעת

2.         בכתב התביעה נטען, כי הנתבעים שילמו על חשבון דמי המפתח 31,000$ בלבד ומזה שנים שאין הם משלמים את דמי השכירות ולא את יתרת דמי המפתח. הנתבעים נכנסו לגור במושכר על סמך הבטחתם החגיגית לשלם את יתרת דמי המפתח תוך פרק זמן קצר אך לא עשו כן.

            לטענת התובעת, הנתבעים הפרו ברגל גסה את חוזה השכירות ולאחר שנשלחו התראות לנתבעים שלא נענו, בוטל חוזה השכירות ועליהם לפנות את המושכר.

            כן נטען, כי קמה לתובעים עילת פינוי בגין אי המשכת תשלומי דמי השכירות לפי סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב - 1972 ואי קיום תנאי השכירות כאמור בסעיף 131(2) לחוק.

טענות הנתבעים

3.         הנתבעים דוחים את כל הטענות שהועלו כנגדם וטוענים, כי שילמו את כל שנדרש מהם ואף מעבר לכך. דמי השכירות שולמו על פי הקבלות שצורפו לכתב ההגנה. לעניין תשלום יתרת דמי המפתח, טענו הנתבעים כי ביצעו שיפוצים בדירה על דעת התובעת ולטענתם הוסכם שההוצאות בגין השיפוצים יחשבו כתשלום יתרת דמי המפתח. לטענתם, שיפצו את המושכר בהשקעה של 80,000$ ובכך תרמו להשבחת הנכס באופן משמעותי. בנוסף, טענו כי דין התביעה להידחות בשל טענת התיישנות, ככל שהדבר נוגע לתשלום דמי המפתח כאמור בסעיף 92 לחוק. לבסוף טענו, כי אם בית המשפט יורה על פינויים, מבקשים להעניק להם סעד מן הצדק כאמור בסעיף 132(2) לחוק.

דיון והכרעה

4.         שמעתי את עדותו של הרב משה פרוש מטעם התובעת, עדות הנתבע והעד יעקב זוהר מטעם הנתבעים.

            לאחר עיון בכתבי הטענות, במכלול המסמכים שבתיק, שמיעת העדים ועיון בסיכומי ב"כ הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל ככל שהדבר נוגע לעילת הפינוי בגין אי תשלום דמי שכירות, תוך מתן סעד מן הצדק, כפי שיפורט בהמשך.

5.         כאמור, בין הצדדים נערך חוזה שכירות מוגנת בו התחייבו הנתבעים לשלם דמי מפתח בסך של 60,000$. כן הסכימה התובעת לאפשר לנתבעים לבצע שיפוצים בדירה ובלבד שכל ההוצאות השיפוץ יחולו על הנתבעים. בפועל שילמו הנתבעים אך ורק 40,000$ והנתבע בעדותו ציין כי אין בידיו קבלות על התשלומים שבוצעו.

            הובהר בפניי, כי התובעת פנתה מספר פעמים לנתבעים לשלם דמי שכירות וכן את יתרת דמי המפתח ואולם אלה לא עשו כן חרף הפניות הרבות אליהם. כך עולה מתצהירו ומעדותו של הרב משה פרוש, עדות אשר נמצאה בעיני מהימנה ומקובלת ולא מצאתי כל סיבה שלא לקבלה במלואה.

6.         אשר לתשלום יתרת דמי המפתח - אני מקבל את טענת הנתבעים לפיה דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

            סעיף 92 לחוק הגנת הדייר קובע:

            "תקופת ההתיישנות של תובענה לתשלום דמי מפתח או לפינוי לפי סעיפים 87-91 היא שנה אחת".

כמו-כן נקבע בסעיף 5 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 כי תקופת התיישנות בתביעה כספית היא לשבע שנים.

אמנם שוכנעתי כי הנתבעים לא שילמו את יתרת דמי המפתח ועדותו של הנתבע בעניין זה לא שכנעה כלל ועיקר. הטענה שהוצאות שיפוץ המושכר יחשבו כתשלום דמי מפתח אינה מקובלת והדבר לא נעשה בהסכמת התובעת. מי שנהנה בפועל מהשיפוץ הם הנתבעים וטענתם בעניין זה נדחית.